יום שבת, 5 בינואר 2013

האתגר של בל"ד


2009-02-03

מאת אמנון רז-קרקוצקין


לפני שבועות מספר פרסמתי קריאה לאחדות המפלגות הערביות. כמו אחרים סברתי שרק כך אפשר יהיה להציב אתגר משמעותי בפני החברה הישראלית, ולנצל את זמן הבחירות למאבק על היסודות המשותפים לחברי המפלגות השונות, כפי שבאו לידי ביטוי במסמכי העמדה שקראו לדמוקרטיזציה של המדינה.
אבל הניסיון הזה הוכשל, בעיקר על ידי חד"ש. פעילים של חד"ש אף ניצלו את ההזדמנות כדי להסית נגד בל"ד ולהבחין בין גישתם ה"חברתית" ובין הגישה של בל"ד שהוגדרה כלאומנית ו"בדלנית". הם המחישו כך עד כמה עמוק הוטמעו עמדת הדה-לגיטימציה והשיח הקולוניאלי של "מתונים" מול "קיצונים". בעיני הפילוג הזה הוא חלק מהניצחון של המדיניות הישראלית שכל מטרתה היא לפלג את העם הפלסטיני – בין אזרחים, לבין תושבי השטחים והפליטים –בין פתח וחמאס, ובין המפלגות בישראל. כעת במקום לעמוד יחד מול הלאומנות והאגרסיביות הישראלית, נאבקות המפלגות הערביות בינן לבין עצמן. לא חשבתי שזה הזמן לתקוף את חד"ש, ואני עדיין רואה בזה סטייה מהדברים החשובים באמת. דווקא מהזוית שלי כיהודי, ששואף ליצירת שיח אמיתי ומציאות של שוויון ושותפות, זה נראה לי כהחמצה של הזדמנות היסטורית. מה גם שימים ספורים לאחר מכן עמדו כל המפלגות הללו יחד – ולבד – כנגד הפוגרום הצבאי הישראלי בעזה, וגם כנגד המאסרים והחקירות של פעילים ערבים שנתלוו לכך. הם גם יעמדו יחד, ולבד, בכל המאבקים המרכזיים שיעסיקו אותן יום אחרי הבחירות.

אבל בדיעבד התברר שההתנגדות של חד"ש לאיחוד אכן משקפת הבדלים עמוקים, ומלמדת על התנגדותה של המפלגה לכל ערעור על הקונסנזוס. אדרבא, ח"כ חנין אף טרח להכריז בכל הזדמנות, כשהתבקש וכשלא התבקש, ש"חד"ש איננה מפלגה ערבית", וטרח להבדיל את מפלגתו מיתר המפלגות הערביות: הם בדלנים ופונדמנטליסטים, אנחנו נאורים.

הבסיס לכך היא הציפיה של חד"ש לגידול מסויים בכוחה ברחוב היהודי, על רקע ההצלחה היחסית של חנין בבחירות לראשות עיריית תל אביב. אינני יכול להיות עצוב על עצם העניין: עיקרון השותפות השוויונית בין יהודים וערבים הוא בעיני חזון נעלה, ולא אנסה להניע אף יהודי שרוצה להצטרף למסגרת המאמינה בשותפות בין יהודים וערבים.

השאלה היא מה המחיר שמשלמים על כך. ומסתבר שהמחיר הוא כבד. חד"ש היא כמובן כן מפלגה ערבית. למעלה מ-95 אחוז ממצביעיה לכנסת הקודמת היו ערבים, והיחס לא ישתנה כנראה באופן משמעותי גם הפעם, למרות התקווה הסבירה לכך שרבים ממאוכזבי השמאל הישראלי ימצאו הפעם בחד"ש מקום נוח. רוב המאבקים שינהלו חברי הכנסת יעסקו בשאלת הדיכוי של המיעוט הערבי בישראל וההתנגדות לכיבוש הישראלי. בכל אלה יעמדו חברי הכנסת של חד"ש יחד עם יתר חברי הכנסת הערבים – יחד, ולבד. כי ההבדלים בין ברכה וזחאלקה אינם משמעותיים. אינני סבור שבליבו ברכה פחות לאומי מזחאלקה, גם לא פחות דמוקרטי. גם הוא היה רוצה לחיות במדינת כל אזרחיה, ולא לוותר את תודעתו הלאומית. הדיכוי של המדינה לא מבחין בין קבוצות.

הגדרתה של חד"ש כ"לא ערבית" איננה מסמלת תנועה יהודית-ערבית, כי המסרים של התעמולה שלה ברחוב הערבי והיהודי שונים לחלוטין. היא מפרידה בין יהודים ובין ערבים, ואף ממשיכה במובלע בקו של שלילה מוחלטת של יריביה הערבים.

לעומת זאת, כדי לזכות באהדה של יהודים, מוכנים אנשי חד"ש לוותר על המאבק הלאומי של הערבים בישראל, ולהעלים בפני היהודים את העמדה הלאומית של חלק ניכר ממצביעיה. היא מסייעת ליצור אשלייה כוזבת של חברה אזרחית תוך העלמת היסוד המרכזי של הדיכוי – היסוד הלאומי. אבל אי אפשר לדבר על שוויון וצדק תוך התעלמות מהיסוד המרכזי של אי שוויון וצדק. כל הדיבורים על "מצע חברתי" מאבדים כך את משמעותם.

המשמעות של הדבר באה לידי ביטוי כבר בבחירות לעירית תל אביב, שבהם העלימו לחלוטין את שאלת זכויות המיעוט הערבי, מה שהוביל את תומכיה הערבים של חד"ש ביפו לרוץ ברשימה נפרדת יחד עם אנשי בל"ד. שם סומן הכיוון של חד"ש הארצית כ"לא ערבית", בעצם כיהודית. חד"ש מציעה למצביעיה היהודים זהות נוחה, המבוססת על ערכים שאי אפשר שלא להזדהות איתם, אבל גם על אפשרות להתעלם מהשאלות האמיתיות העומדות על הפרק.

הדבר הזה בולט באופן בוטה בפנקס חביב בעברית שמחלקים פעילי המפלגה "גם לי זה לא חד"ש". יש שם כמובן דברים יפים שראוי להסכים איתם. צדק חברתי, ושוויון האשה וכמובן הרבה אקולוגיה. אבל דבר אחד בבירור אין שם: אין שם כמעט ערבים. הצירוף "יהודים וערבים" (לצד "גברים ונשים") אכן מופיע בפנקס מספר פעמים, אך לא הערבים כמיעוט לאומי, ודאי לא כקבוצה שעל שלילתה מבוססת הגדרת המדינה.

חד"ש אפילו לא קוראת לשותפות ממשית, ואת הססמא הנפלאה מהעבר "אחווה יהודית ערבית" החליף הנוסח המוזר החדש "ערבים ויהודים לא רוצים להיות אויבים", משהו שיכול להתאים גם לציפי לבני. השאלה מה התנאים כדי שלא יהיו אויבים לא מועלית כלל. השינוי הזה ממחיש את השינוי שעברה המפלגה כדי להכשיל את איחוד המפלגות.

רק בעמוד העשירי בפנקס נזכרים בחד"ש לדבר על זכויות הערבים. גם כאן לא ממש, אלא בציטוט מדו"ח ועדת אור שקובע ש"המדינה לא עשתה די, ולא התאמצה די, כדי להקנות שוויון לאזרחיה הערבים ולהסיר את תופעות האפליה והקיפוח".

זה מה שיש לחד"ש להגיד על זכויות הערבים בישראל. אין אחד במרץ ואפילו בעבודה שלא חותם על זה. דבר לא נאמר על היסודות בהגדרת המדינה שמנציחים את אפלית הערבים, כמו למשל הפקעת אדמות והריסת בתים (שמוזכרים בין המאבקים החברתיים). במקום נוסף מדברים על "זכויות המיעוטים". טוב שלא משתמשים בסיסמא "יהודים ובני מיעוטים לא רוצים להיות אויבים". אפשר היה להציע את זה כסיסמא למשמר הגבול.

במצע של חד"ש יש הרחבה בנושא מעבר לנאמר בפנקס, אבל גם שם בפרק החמישי בלבד. שם מובא למעשה נוסח שהועתק מהמצע המקורי של ה"בדלנים" מבל"ד: הכרה בערבים כמיעוט לאומי, שינוי אופיה של המדינה וסמליה. אבל בפני היהודים לא מובאים דברים אלה, ורק מתפארים בחוק המונע פליטת גזים. הבעייה היא שהסיבה שהערבים (ולא רק הערבים) לא יכולים לנשום במדינה איננה אקולוגית אלא פוליטית.

אבל הדברים חמורים מכך. חד"ש לא מהססת לשלול ולמחוק לחלוטין את המפלגות הערביות האחרות. בעמוד החמישי של המסמך מופיעה ההצהרה הפוליטית היחידה: "רק חד"ש מתנגדת למלחמות בזמן אמת ולא בחוכמה שלאחר מעשה. במלחמת לבנון הראשונה והשנייה ובמלחמת עזה הנוכחית – חד"ש עמדה לבדה".

באמת? לבדה? לא היו עוד מפלגות שהתנגדו למלחמה? או שאולי בעיני חד"ש אלה מפלגות לא רלוונטיות כי הן מפלגות ערביות. הנה כי כן, ללא בושה ובעזות מצח מבססים גם כאן אנשי חד"ש את הקו של ליברמן, ושוללים את הלגיטימיות ממפלגות ערביות אחרות. כאן נמצא הקו שמסביר למה שלילת האיחוד משקפת בדיוק את עמדתו של ליברמן: דה-לגיטימציה של התנועות האחרות. ובאמת גם ליברמן לא ביקש לפסול את חד"ש.

מעבר לזה אין בפנקס דבר שיעיד על עמדותיה המדיניות של חד"ש. זה כנראה לא חשוב מספיק. במצע הם חוזרים על עמדתם המוכרת בדבר "שתי מדינות לשני עמים" ואף מציינים את מחוייבותם לפתרון צודק של שאלת הפליטים. בפנקס לא מזכירים גם את זה, שלא לדבר שלא ברור מה עמדתם ביחס לתהליך השלום, המצור על עזה, חמאס – כלום.

הערבים גם לא מופיעים בתמונות בפנקס. שתי תמונות של הצלם אלכס ליבק מובאות שם: אחת של חיילים באשקלון מסתתרים מפני רקטה פלסטינית, והשנייה משכונת עוני בתל אביב. אין ערבים. אין עזה, אין בתים הרוסים בנגב. אין אפילו בלעין, המקום היחידי שבו מתנהל באמת מאבק ערבי-יהודי משותף. אכן, "מפלגה לא ערבית". אפשר היה לשבח את חד"ש אם הייתה מביאה את התמונות משני הצדדים, אבל זה לא נעשה.

מי שמתעלם מהערבים מתעלם גם מהיהודים. מסתבר ששלילת האיחוד היתה שלילת האתגר של הגדרת המדינה כמדינת אזרחיה, תוך הכרה בהבדלים הלאומיים. זהו האתגר שאותו העמידה בל"ד עם הקמתה, ואשר שינה את השיח הפוליטי בישראל, והתקבל גם על ידי חוגים רבים בחד"ש. לא בדלנות, לא "לאומנות", אלא ההכרה בכך שלא ניתן לדבר על שוויון על בסיס שלילת התודעה הלאומית. העובדה שחד"ש מצטרפת לאותה הסתה על בדלנות מלמדת על חד"ש עצמה – לא על בל"ד.

אני, כיהודי, מצביע בל"ד, דווקא בגלל שבל"ד איננה מסתירה ואיננה מטשטשת את השאלות הלאומיות, ואיננה מסתירה את עמדותיה הפוליטיות. בל"ד היא מפלגה לאומית ערבית, ואני מאמין שהכרה בלאומיות הערבית ובזכויות הלאומיות הפלסטיניות היא תנאי גם להכרה בקיום היהודי.
בל"ד איננה מספקת לי זהות נוחה, היא אף מחייבת אותי לחיות בתוך סתירות. בל"ד מספקת אתגר אמיתי שמחייב דיון רחב. אני תומך במפלגה ערבית לא מתוך ביטול עצמי אלא מתוך ההכרה שהיא מספקת את המקום היחידי שממנו אפשר לדון גם בזהות היהודית. רק העמדה הלאומית מכירה גם בזכות ההגדרה העצמית, ומחייבת אותנו, היהודים, לשאול כיצד ניתן להגדיר קיום יהודי המבוסס על הכרה בזכויות הפלסטינים.

אני מבין היטב את הצורך של בל"ד להתארגן כתנועה ערבית לאומית. חנה ארנדט אמרה פעם שכאשר נלחמים בך כיהודי, אתה נלחם כיהודי. זה נכון גם כאן: כאשר בסיס המאבק הוא לאומי, יש להילחם בשם הלאום. בזמן כזה עומדת בפני בני הרוב החובה להביע את הסולידריות, ובכך לסלול דרך לזהות המבוססת על שאיפה לשוויון ושותפות.

בל"ד מכוונת אותנו לקראת הצבתה של עמדה דו-לאומית, דהיינו עמדה המבוססת על החזון של שוויון לאומי ואזרחי בין היהודים והערבים בארץ. דו-לאומיות זה הרבה מעבר ל"לא רוצים להיות אויבים". פירוש הדבר הוא ההכרה בויתור הנדרש כתנאי למציאות דמוקרטית.

אני מצביע בל"ד מתוך תקווה שבל"ד חזקה ומשפיעה תוכל לעמוד מול אלה המנסים לשלול אותה. אני לא מצביע למפלגה שמדברת בשני קולות ולא מהססת להתקיף את יריביה באותה שפה שבה משתמשים חוגים לאומנים. בל"ד לא מציעה לנו פתרון מושלם – אלא מציעה לנו לפתוח בדיון על שאלות היסוד הנדרשות מאמונה בשוויון וצדק. אני משוכנע שגם חבריי שיצביעו חד"ש יבינו יום לאחר הבחירות שללא קבלת האתגר לא ניתן יהיה לקדם גם מטרות חברתיות ממשיות בתוך החברה היהודית, שעצם ההפרדה בין חברתי ובין לאומי היא כוזבת.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה